מחשב לכל ילד

שלום,
קוראים לי ירין אדרי אני בת 22 ואני בוגרת פנימיית הדסה נעורים.

אני כותבת את הפוסט הזה כי נוער בפנימייה הוא נושא שקרוב לליבי. הגעתי לפנימייה בגיל 14 אחרי שהות בבית הספר היסודי, התחושה בבית הספר היסודי הייתה שאני לא מוצלחת.

כבר מכיתה ד’ המורה החליטה שאני תמיד אהיה בהקבצה היותר חלשה, לא פעם ולא פעמיים שמעתי ממורות שאני לא אעשה בגרות מלאה. לא האמינו בי, לא חשבו שאני מסוגלת להבין את החומר הלימודי ולאט לאט גם גרמו לי להאמין שכנראה אני לא אצליח.

הבחירה שלי ללכת לפנימייה נבעה ממקום אישי שבו הבנתי שהיחידה שתאמין בי זו אני. נלחמתי על הזכות הזו להגיע להדסה נעורים.

שם בין כותלי הפנימייה מצאתי אנשים שראו בי, ראו בי את מה שהרבה שנים צוות המורים החליט שאין בי.

הייתי הולכת כל יום למרכז למידה בפנימייה, ומצאתי את המורים שחייכו אליי ונתנו לי כתף תומכת.

כשהייתי חוזרת הביתה, אני ואחיות שלי היינו רבות על המחשב היחיד שהיה פנוי, הרגשתי לבד.. בהתחלה חשבתי שאין לי מה לעשות ולא תהיה לי את האופציה ללמוד, אבל ידעתי שברגע שאני אחזור לפנימייה, אני אצליח להדביק את הפער.

אבל היום, ל 2000 תלמידי פנימייה אין מחשב בבית, ואין להם את האופציה להדביק את הפער הזה, שרק הולך וגדל.

דמיינו לכם את הלחץ שמרגיש בן נוער כאשר הוא נזכר בבגרות שמגיעה? דמיינו בן נוער שיושב עכשיו בבית ומפחד לא להיות טוב מספיק.

לכל אחד מהם נלקחה הזכות לשבת וללמוד כמו רוב בני הנוער? ולמה? כי אין להם מחשב, כי ההורים לא יכולים לספק מחשב לכל ילד.

אני זוכרת כמה השקעתי בתור תלמידה, ואם לא הייתי מקבלת את התמיכה הזו מהפנימייה, לא הייתי עומדת בגאווה ואומרת שיש לי בגרות מלאה. הדרישה היא לא גבוהה, כל מחשב שאפשר ללמוד בו, כל מסך שאפשר להעביר בו חומר לימודי,הוא יקר מפז לתלמידים האלו.

זה נראה טריוויאלי כמעט ומובן מאליו, אבל זה בהחלט לא.
כל תלמיד שיושב שם בבית, מגיעה לו הזכות הבסיסית להוציא בגרות ולהתקדם.
להיות נוער חזק, שיהפכו להיות אנשים חזקים.
שימשיכו להיות משפיעים בחברה ובעתיד שלנו.
מגיעה להם הזדמנות בדיוק כמו שלי.
ירין אדרי